נוכחתי לדעת, ולא מעט פעמים לאורך חיי, שמשברים מהווים נדבך בלתי נפרד מהקיום שלנו. אני זוכרת מצבים בעבר, בהם חשבתי והייתי משוכנעת שיש כאלה שעליהם זה מדלג בקלילות, אשליית "הדשא של השכן". לימים גיליתי שמצבי משבר אינם ?מדלגים? על איש. הם קורים לכולנו, ללא קשר למעמד, השתייכות דתית, לאום ומגדר. הם מגיעים מבלי שנתנו את תשומת ליבנו לכך שכדור השלג החל להתגלגל, כאילו זה מתגנב לתוך חיינו ונוגס בכול חלקה טובה. תחושת העצבות שיכולה להיות לכולנו בנסיבות כאלה ואחרות, מתחלפת בדיכאון. העשייה והחיוניות מתחלפות בפאסיביות, לעיתים השינה נפגמת ובמצבים הפוכים השינה מהווה בריחה, התיאבון נעלם או הופך לפיצוי ומתגבר, ההזנחה העצמית, חוסר יכולת להנות מדברים שפעם הסבו לנו הנאה, התבודדות והימנעות מחברים והמשפחה, ריקנות, חוסר ריכוז, בלבול, התקפים תכופים של בכי או כעסים שהופכים לזעם, והנה לנו המשבר במלוא הדרו.
רבים מאיתנו נושאים עימם תחושה, בזמן המשבר או לאחריו, כי קיימת אות קין המעטרת את מצחם, תחושה כי כשלנו בכך שנשברנו, שחולשתנו ניצחה וכעת הפגם (היותנו במשבר או אחריו) הוא היחיד אשר נראה ואין בנו דבר פרט לכך. גם ההגדרה או המילים שנשתמש בהם לתאר את המשבר יהיו קיצוניות יותר והיכולת לראות את הזמניות של המצב, נעלמת מאיתנו והתחושה היא כאילו זה נצחי ואין אפשרות שזה יעבור ואנחנו נתגבר.
העיסוק בנושא המשבר אינו מרפה, במקרים מסוימים אף מופנה כלפינו כעס על כך שאנחנו מתקשים להתגבר. הצעות ייעול מגיעות בשפע על איך עלינו לנהוג ומה הפתרון הנכון עבורנו כאשר אנחנו מרגישים חסרי אונים. התסכול רק גובר כאשר הוא נתקל בחוסר הבנה ופחד של מי שנמצא לידנו שלא חווה את זה ופשוט לא מבין. האופציה הנוספת היא קשה לא פחות. זו האופציה בה מסביבנו מיידעים אותנו על כמה קשה לנו, כמה אנחנו מסכנים, הצעת הרחמים שלהבנתי עלולה רק להחמיר את המצב. רחמים זה לא תמיכה, הצעת חמלה שונה במהותה מהצעת רחמים. עבורי, ההבדל בין רחמים לחמלה הוא בידיעה כי חמלה קשורה להבנה שהאדם מולנו יכול להחלים ולעבור את הפרק הקשה (המשבר) ולהמשיך לעבר קיום מלווה בעוצמה פנימית. רחמים לעומת זאת מקבעים את המצב ואינם מאפשרים ראייה שמעבר לנקודת הזמן הנוכחית ובטח שלא את שלב ההתגברות והיציאה מהמשבר.
בהיות קיומנו דינאמי ומשתנה ללא הרף, היכולת לזכור שהכול זמני, הכרחית לוויתור על הרחמים, ולאימוץ החמלה שמאפשרת עזרה ומעבר לעבר שחרור מתחושת אות הקין המעטרת את מצחנו.
חונכנו לאינדיבידואליזם המייצר תחושת בדידות, להימנעות מלבקש עזרה בכדי לשמור על חזות של כוח, ליפות ולהסתיר את המציאות בסיפור שלנו בכדי לזכות באהדה, ובכך רק עקרנו מעצמנו את היכולת להיות שלמים עם עצמנו ועם חוויות חיינו. אצל חלק מאיתנו זה יצר נוקשות, אצל אחרים שבירות ותלות, כשהמטרה היחידה להבנתי הייתה לחזק אותנו אך זה נהיה מעוות כאשר הפגנת "חולשה" הפכה לדבר שמגנים אותו.
לדעתי (ולדעת רבים אחרים) אחד המקומות המקודשים בהם נמצא את העוצמה שלנו, הוא בחולשותינו. היכולת להודות בחולשה יוצרת למידה ומכאן מתפתחת יכולת של גדילה ועוצמה המובילה לריפוי.
הפיכת המשוואה לכך שמשבר מוביל לצמיחה, תאפשר הבנה שתיקח אותנו להודיה על ההזדמנות לגדול ומכאן להסרה של אות הקין, גילוי וביסוס העוצמה הפנימית ומעבר לשלב החדש של התפתחותנו הרגשית. בשלב זה כל מה שנדמה לנו שהוא חולשה הופך למקור של כוח. אנחנו לומדים להכיל את הכאב ולקבל אותו כחלק מהחיים שאינו מאיים על הקיום שלנו. אנחנו לומדים לגלות רכות כלפי עצמנו, סבלנות כלפי התהליך שאנחנו עוברים וידיעה שסוף העולם עדיין לא הגיע גם אם לרגעים נדמה שכן.
נושא הבושה במצבים האלה היא כמו מדרון חלקלק, היא עלולה להוביל להחמרה גם במצבים שיכלו להגיע לכדי פתרון פשוט באופן יחסי. אבן הנגף תוסר מדרכנו כאשר נוותר על הבושה ונאותת כי אנו במצוקה וזקוקים לסיוע. בלי קשר לסוג המשבר, דיכאון בעקבות פרידה, אובדן, תאונה, עוול שנגרם לנו או שגרמנו אנו, ירידה מנכסים, התנכלות במקום העבודה, מחלה, לא משנה מה מקור המשבר, חשוב ביותר לנסות ולזכור שזה זמני וחולף כמו כל דבר בעולם שאנו חיים בו, ולנסות ולדבר על זה בכדי לפרוק קצת מהעומס הרגשי שנוצר ומאיים להתפוצץ ממש כמו סיר לחץ.
הכל נמצא בהישג ידנו, כל שצריך לעשות הוא לבחור, לבחור לעזור לעצמנו, לא להתבייש ולבקש עזרה כשצריך, והכי חשוב בעיניי זה לדעת לקבל את העזרה כשהיא מוצעת. וכמובן חשוב לא פחות זה לנשום, לנשום עמוק בתוך התהליך.
סמנטה גרין - קרימינולוגית קלינית 0524034949 href="mailto:samantha.green1102@gmail.comsamantha.green1102@gmail.com">">samantha.green1102@gmail.com